יונדאי i25

ליונדאי אקסנט תמיד היה מעמד מיוחד בשוק הישראלי; בתור דגם שמהלך על קו התפר שבין משפחתיות קונבנציונליות (כדוגמת ה-i35) לבין מכוניות סופרמיני (i20), יצרה האקסנט המקורית נישה חדשה בשוק הרכב המקומי כאשר נחתה כאן ב-1995. הדור הרביעי במספר נחת בישראל ב-2011, כאשר אצלנו החליטו להוסיף לה את הסיומת המשפחתית החדשה בתוספת שם הנעורים, ולכנותה 'i25 אקסנט'. לטענת היצרנית, היא מבוססת על פלטפורמה חדשה לגמרי, וצמחה ברוב המדדים ביחס לקודמתה. היא שווקה בתחילת הדרך בגרסאות 1.4 ליטר (109 כ״ס) ו-1.6 ליטר (124 כ״ס) בשידוך לתיבה אוטומטית עם 4 הילוכים (מאוחר יותר הוצעה גם גרסה ידנית לזמן קצר), ובשתי רמות גימור: אינספייר הבסיסית, שיועדה בעיקר לציי רכב, ופרימיום המאובזרת, ללקוחות פרטיים. האבזור נאה כבר ברמת הבסיס - 6 כריות אוויר, מערכת שמע עם שליטה מההגה, מחשב דרך וחיבור USB כסטנדרט, כאשר רמת גימור פרימיום כוללת בנוסף גם גג נפתח, חישוקים קלים ופנסי ערפל. ב-2013 זכתה ה-i25 למערכת מולטימדיה חדשה בכל רמות הגימור; המערכת כוללת מסך מגע בגודל 7 אינץ', מערכת ניווט, קישוריות בלוטות' (המשמשת כדיבורית ומאפשרת גם השמעת מוזיקה ממכשירים תואמים) ומצלמת רוורס. ב-2014 הוחלפה תיבת ההילוכים במנוע ה-1.4 ליטר בתיבה אוטומטית-רציפה, במקום התיבה האוטומטית-פלנטרית הישנה. בתחילת 2015 הוחלף מנוע ה-1.4 ליטר במנוע חדש, המציע נתונים דומים אך מבטיח זמינות כוח עדיפה בסל״ד נמוך. מבחינה בטיחותית, חשוב לציין כי ה-i25 נעדרת אפשרות ביטול כרית אוויר מלפנים, ולכן לא ניתן להתקין בה כסא תינוק במושב הקדמי.

גרסת ה-1.6 ליטר מעניקה תחושה נמרצת. התיבה מגיבה מהר וחלק לקיק דאון, המנוע מטפס בחדווה לטורים גבוהים ועקיפות מתבצעות בקלילות יחסית. גם צריכת הדלק נאה: בשיוט נינוח רשמנו קצת יותר מ-14 ק"מ לכל ליטר וממוצע המבחן עמד על 10.9 ק"מ/לליטר. אולם גם כאן קשה להתחמק מכך שמדובר במכונית עממית ופחות איכותית מאחותה הגדולה i30, עם שאון מנוע בולט בתאוצה והמהום מציק בשיוט שמעל 110 קמ"ש. גם בידוד רעשי החוץ אינו מצטיין ורעש הצמיגים בולט על משטחי אספלט מחוספסים.

גם בתא הנוסעים ממשיך הרושם החיובי – הקווים עדכניים ומושכים, שילובי הגוונים הבהירים מעניקים תחושה אוורירית (גרסאות הליסינג, יש לציין, זוכות לגוון אחיד ואפרורי בהרבה), והיא לא מעניקה תחשה קטנה וצרה כבעבר. אלא שמבט או מגע מעמיקים יותר חושפים שבכל זאת מדובר באלטרנטיבה זולה: הפלסטיקים דקים וחלולים, תנוחת הנהיגה טעונה שיפור והמושבים אינם תומכים היטב בגב. גם הנדסת האנוש לא מצטיינת, עם הגה שאינו מתכוונן לעומק ותא מטען שנפתח מבחוץ רק עם מפתח. אולם הבעיה העיקרית היא שלמרות צמיחת הממדים והרצפה השטוחה מאחור, מרווח המחיה שם עדיין גבולי (בעיקר לראש). תא המטען מציע נפח מכובד (465 ליטר) ונוחות הטענה טובה.

על פני כבישים פחות איכותיים מצטרפים גם המתלים לתחושה החלולה, עם שיכוך לא מספק של שיבושים קטנים ורעידות בולטות ומתמידות על שברי אספלט. כבישים גליים נספגים באופן סביר יותר, אך בורות גדולים יגרמו למכונית לטלטול מוחשי. היכולת הדינאמית מקבלת ציון טוב יותר מנוחות הנסיעה, אך לא מדובר ביותר מ"מספיק": ההתנהגות מאוזנת, אך כדי ליצור תחושה כביכול-דינאמית מכלולי הניהוג מכוילים באופן חד מדי – דוושת הגז רגישה מדי בעיר, דוושת הבלם מפגינה עצבנות מוגזמת בתחילת מהלכה, וההגה מהיר אך מלאכותי לתחושה וקפיצי מדי סביב המרכז.